<h1>הבתים — שערי הקידוש והשביתה שער שמיני</h1>
<h2>דף יט:</h2>
חבית שנתגלתה ואבטיח המנוקרת נוטלין ומניחין במקום המוצנע אע"פ שאינם ראויין לאכילה ויראה לי מפני שראויין לחתול. לפי ביאור זה מותר לטלטלן ולהאכילן. או אפשר שהתירו דבר זה מפני הסכנה שלא יאכלו מהם, וזה יותר נראה. כל דבר שראוי למאכל אדם מותר לטלטלו ולאכלו ואע"פ שהיה מוקצה. כיצד, שמן של ברדין והוא השמן היוצא מתחת הבד וכיוצא בזה, וכן תמרים העומדים לסחורה וכיוצא בהם, וכן תבואה של אוצר או תבואה צבורה אע"פ שלא התחיל בה מערב שבת מותר לטלטל ולאכול מהם בשבת שאין מוקצה בשבת אלא גרוגרות וצימוקים בלבד מפני שמסריחות בינתיים, והרי הם כדבר שאינו ראוי למאכל.
<h2>דף מג:</h2>
עושים מחיצה למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת. כיצד, מת המוטל ואין להם מקום לטלטל, או שלא רצו להזיזו ממקומו, באין שני ב"א ויושבים בצדו, חם להם מלמטה, זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא מטה ויושב עליה, חם להם מלמעלה מביאין להם מחצלת ופורסין עליהם, זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו, וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו, ונמצאת מחיצה עשויה מאליה. יש מן הגדולים שפסק שמותר לטלטל המחצלת בשביל המת, שכלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל בשבת. ויש מי שפסק בדבר שהפסדו מעט אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל. אבל בדבר שהפסדו מרובה, או מפני צער בע"ח כלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל. ויראה לי שכלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל, ומה שהצריכו לעשות למת כפי הדרך שביארנו ולא התירו לטלטל המחצלת בשביל המת לא מפני איסור הטלטול נגעו בדבר זה שהרי מותר לטלטל המחצלת לכסות המת אלא לא ינצל המת מפני החמה [בפריסת] המחצלת עליו ויצטרך לעשות לו אהל. ודבר זה אינו מותר מפני (זה אלא) [שזה בזיון] למת [אלא] בשביל החי כפי הדרך שביארנו.
מת המוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. וכן אם נפלה דליקה בחצר שיש בה מת מניח עליו ככר או תינוק. ואם אין שם לא ככר ולא תינוק מצילין אותו מן הדליקה מכל [מקום] שמא יבא לכבות מפני שהוא בהול על מתו שלא ישרף. ולא התירו לטלטל בככר או תינוק אלא למת בלבד מפני שאדם בהול על מתו, לר"ם. יש מן הגדולים שפסק שאם היה מוטל בחמה, אע"פ שאין שם ככר או תינוק הופכו ממעלה למטה, שטלטול מן הצד אינו טלטול. ויראה לי שטלטול מן הצד שמו טלטול, ואינו מותר אלא על ידי ככר או תינוק.
<h2>דף צד:</h2>
מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו מותר להוציאו לכרמלית. גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה שהוא לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך. ואם היה להם מקום אחר לצאת בו אין מוציאין אותו ממקומו ויוצאין (בו) [הם], לר"ם. מלשון הר"ם שמענו שלא התירו מפני כבוד הבריות אלא לכבוד החיים לא לכבוד המת. וכן כתב אחד מן הגדולים שאין מתירין לטלטלו להוציאו לכרמלית אלא מפני החיים. וכן אין עושין לו אוהל אע"פ שאין איסורו אלא מד"ס.
<h2>דף קכו:</h2>
אוצר של תבואה ושל כדי יין אע"פ שמותר להסתפק ממנו אסור להתחיל בו ולפנותו, אלא לדבר מצוה כגון שפינהו להכנסת אורחים או לקבוע בית המדרש. וכיצד מפנין אותו, כל אחד ואחד ממלא עד ארבע או חמש קופות עד שגומרין. ולא יכבדו קרקעיתו של אוצר, אלא נכנס ויוצא, ועושה שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו, לר"ם. מה שכתב הר"ם ממלא ארבע או חמש קופות, לא ארבע וחמש אלא אפילו הרבה מותר, וכן מבואר מלשונו שכתב עד שגומרין.
חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אם הכניסן למאכל בהמה מטלטלין אותן. ואם לאו אין מטלטלין אותן. חבילי סיאה איזוב וקורנית, והם מיני קטנית גרועין ועיקרן למאכל בהמה, הכניסן למאכל בהמה מטלטלין אותן, הכניסן לעצים אין מטלטלין אותן. וכן באמינתא וכן בפגס ושאר מיני תבלין.
<h2>דף קכז.</h2>
חבית שנתגלתה ואבטיח המנוקרת נוטלין ומניחין במקום המוצנע אע"פ שאינם ראויין לאכילה ויראה לי מפני שראויין לחתול. לפי ביאור זה מותר לטלטלן ולהאכילן. או אפשר שהתירו דבר זה מפני הסכנה שלא יאכלו מהם, וזה יותר נראה. כל דבר שראוי למאכל אדם מותר לטלטלו ולאכלו ואע"פ שהיה מוקצה. כיצד, שמן של ברדין והוא השמן היוצא מתחת הבד וכיוצא בזה, וכן תמרים העומדים לסחורה וכיוצא בהם, וכן תבואה של אוצר או תבואה צבורה אע"פ שלא התחיל בה מערב שבת מותר לטלטל ולאכול מהם בשבת שאין מוקצה בשבת אלא גרוגרות וצימוקים בלבד מפני שמסריחות בינתיים, והרי הם כדבר שאינו ראוי למאכל.
<h2>דף קכח.</h2>
כל שהוא ראוי למאכל בהמה וחיה ועוף המצויין אצלנו מטלטלין אותו בשבת. כיצד, מטלטלין את התורמוס היבש מפני שהוא מאכל [לעיזים, אבל לא את הלח, את החצב מפני שהוא מאכל] לצביים, ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים ואת העצמות מפני שהוא מאכל לכלבים, וכן כל הקליפים והגרעינין הראויים למאכל בהמה מטלטלין אותן. ושאינן ראויין אוכל את האוכל וזורק לאחריו ואסור לטלטלן. ומטלטלין בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה. ומטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני שהוא ראוי לאדם וכן דג מליח. אבל התפל אסור לטלטלו. אין מטלטלין שברי זכוכית אע"פ שהן מאכל לנעמיות, ולא חבילי זמורות אע"פ שהן מאכל לפילין, ולא את הלוף אע"פ שהוא מאכל לעורבים, מפני שאין אלו וכיוצא בהן מצויין אצל רוב ב"א, לר"ם. ודבר ברור הוא כיון שאין הטעם אלא מפני שאינן מצויין אצל רוב ב"א, שלאותן שמצויין מטלטלין הדברים הצריכין להם. והדברים שהם מאכל לבהמה או לעופות המצויין מטלטלין, אע"פ שאין לו אותן בהמות ואותן העופות.
<h2>דף קמ:</h2>
נוטלין מפני חמור מה שמשייר ונותנין לפני הפרה שמה שמניח חמור ראוי לפרה. אבל אין נוטלין מלפני פרה לתת לפני חמור, שמה שמשיירת פרה מלוכלך מרירה ואין ראוי לבהמה אחרת. וכתב הר"ם וכן עלין שריחן רע ומאוס ואין הבהמה אוכלתן אסור לטלטלן. לפיכך תלי של דגים אסור לטלטלו. ושל בשר מותר, וכן כל כיוצא בזה עד כאן. ותלי הוא גמי וכיוצא בו שתולין בו חתיכות בשר או דגים, ושל דגים אסור לטלטל מפני שריחו רע ומאוס. וכתב הראב"ד ואע"פ שמוקצין מחמת מיאוס מותר לא אמרו אלא בכלי שראוי לאיזה תשמיש או בדבר הראוי לכסות בו כלי. אבל דבר שאין ראוי לכלום הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו. ויש מי שביאר תלי בשר מליח התלוי בחרוזות ומותר לטלטלו מפני שראוי לאכילה. אבל דגים המלוחים אסור לטלטל שאינם ראויין לאכילה. ומה שכתבנו עיקר.
<h2>דף קמג.</h2>
כל שהוא ראוי למאכל בהמה וחיה ועוף המצויין אצלנו מטלטלין אותו בשבת. כיצד, מטלטלין את התורמוס היבש מפני שהוא מאכל [לעיזים, אבל לא את הלח, את החצב מפני שהוא מאכל] לצביים, ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים ואת העצמות מפני שהוא מאכל לכלבים, וכן כל הקליפים והגרעינין הראויים למאכל בהמה מטלטלין אותן. ושאינן ראויין אוכל את האוכל וזורק לאחריו ואסור לטלטלן. ומטלטלין בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה. ומטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני שהוא ראוי לאדם וכן דג מליח. אבל התפל אסור לטלטלו. אין מטלטלין שברי זכוכית אע"פ שהן מאכל לנעמיות, ולא חבילי זמורות אע"פ שהן מאכל לפילין, ולא את הלוף אע"פ שהוא מאכל לעורבים, מפני שאין אלו וכיוצא בהן מצויין אצל רוב ב"א, לר"ם. ודבר ברור הוא כיון שאין הטעם אלא מפני שאינן מצויין אצל רוב ב"א, שלאותן שמצויין מטלטלין הדברים הצריכין להם. והדברים שהם מאכל לבהמה או לעופות המצויין מטלטלין, אע"פ שאין לו אותן בהמות ואותן העופות.
<h2>דף קנא.</h2>
עושין כל צרכי המת. כיצד סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזיז בו אבר. שומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו בחול בשביל שימתין. קושרין את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף. מביאין כלי מיקר וכלי מתכת ומניחין לו על כרסו כדי שלא יתפח. ופוקקין את נקביו שלא יכנס בהם הרוח. ואין מאמצין עיניו בשבת.
